משאבי טבע סחירים- ניוזלטר מס' 6
 

משאבי טבע סחירים

הטיפול במשאבי הטבע הסחירים (גז טבעי, אשלג, ברום, מגנזיום, אגרגטים ופוספטים) נמצא בראש סדר היום בישראל אך עדיין אין מדיניות ניהול משאבים מוסדרת, מקיפה, אשר עולה בקנה אחד עם עקרונות פיתוח בר קיימא.

השיח סביב אספקת משאבי טבע סחירים התפתח ותפס תאוצה בעולם עקב הידלדלות מקורות אספקת המשאבים ועקב עלייה בתחרותיות על מצאי חומרי הגלם ועל מחירם בשווקים הגלובליים. אותן מדינות התלויות בייבוא חומרים המשמשים לתעשיות מתקדמות בכלל, ובמינרלים בפרט עלולות למצוא עצמן בקרוב מאוד במחסור, ולפיכך החלו לבחון את מדיניות אספקת משאבי הטבע הסחירים כנושא קריטי במדיניות הממשלתית.

את ניהול משאבי הטבע הסחירים ניתן לחלק לשלוש קבוצות:

-  חומרי גלם מיובאים לצורכי תעשייה

-  מינרלים המופקים במדינה והמשמשים לתעשייה ובעיקר לייצוא

-  משאבי טבע סחירים המופקים במדינה והמשמשים למשק המקומי

בעולם הולכת ומתפתחת התפיסה של "כלכלה מחזורית" לפיה חומרי הגלם מוחזרים להליך הייצור ואינם הופכים לפסולת.[1] בכלל זה נבחנה סוגיית מִחזור המינרלים כחלופה לתלות בייבוא לצד האפשרות לחיפוש מינרלים בתוך מצבורי פסולת תעשייתית-לא כפתרון לפסולת אלא כפתרון לאספקת חומרי גלם. באשר למינרלים ומשאבי טבע הסחירים המיובאים לתעשייה בישראל אין עדיין התייחסות ממשלתית לכך.

באשר למינרלים ומשאבי הטבע הסחירים המופקים בישראל, הממשלה החלה להניע מהלך של מציאת פתרונות ביחס לתמלוגים ממשאבי נפט ומגז טבעי ("ועדת שישינסקי"). העקרונות שפותחו ביחס לנפט וגז טבעי רלבנטיים גם לבחינת הפקת מינרלים מים המלח, כריית פוספטים, כריית אגרגטים  למשק הבנייה והסלילה, ואפילו לאספקת מים מינרליים כמוצר מן הטבע.

שיעור התמלוגים המשולמים למדינה בעבור כריית מחצבים הינו הכלי המשמעותי ביותר לניהול בר קיימא של מחצבים. החקיקה הישראלית בתחום זה היא מיושנת: נדרשת חקיקה חדשה שתשקף נאמנה את זכות הקניין של הציבור והדורות הבאים על המשאבים, כמו גם את העלויות הסביבתיות החברתיות הנגרמות בגין כרייתם.

במקביל לבחינת שיעור התמלוגים, רצוי לחזק ולפתח מנגנוני רגולציה המבטיחים שהיזם הכורה יישא באחריות הכוללת על מגוון ההשפעות של כריית המחצב. רישוי ואכיפה הם לכאורה אמצעים אפקטיביים מאוד, אך בגלל גמישותם הנמוכה והעלות הגבוהה של תהליכי הרישוי, רצוי ליישם רגולציה חכמה, שמשלבת גם כלים מבוססי שוק ואמצעים וולונטריים. יתרונם של אלה הוא ביעילותם הכלכלית, בגמישותם וביכולתם לתמרץ חדשנות ולהביא לשיפור מתמיד בביצועים הסביבתיים.

את התקבולים מכריית משאבי טבע רצוי לנהל באמצעות הקמת קרנות ריבון.[2] שבהן ינוהלו התמלוגים על-פי עקרונות הקיימות לדור הנוכחי ולרווחת הדורות הבאים וכפיצוי עבור המשאבים שנוצלו בהווה. קרנות ריבון תורמות גם ליציבות כלכלית, לחוסנה של המדינה בפני זעזועים חיצוניים ולהמשך הפיתוח כאשר המחצבים ייגמרו.

מעבר לסוגיית התמלוגים נדרשת תוכנית אסטרטגית לאומית אשר תבטיח אספקה אמינה של מחצבים לצרכי הכלכלה והפיתוח של ישראל לדור הנוכחי ולדורות הבאים. על התוכנית לאמץ מנגנוני ניהול אינטגרטיבי וזאת בשני צירים מרכזיים: שילוב כל בעלי העניין בתהליך קביעת המדיניות והוצאתה אל הפועל, והתייחסות לכל השלבים לאורך חיי המחצבים (חיפוש, הפקה, ייצור, שימוש, מחזור והטמנה), תוך תיאום ושילוב בין כל יחידות הממשל הנוגעות בכל שלב ושלב. לשם כך יש לבחון מחדש את המסגרת הרגולטורית המתייחסת לסקטור הכרייה ולחזקה במגוון כלי מדיניות אשר יסייעו להשגת יעדים סביבתיים וחברתיים כמו גם כלכליים ותעשייתיים ע"י השפעתם לכל אורך מחזור החיים של המחצבים.

מכיוון שניתן לנהל רק מה שיודעים שקיים, מומלץ להקים מאגרי מידע של מלאי המחצבים בישראל, שיכללו מידע מפורט ומעודכן על מיקום, כמות, איכות ויכולת החציבה של המחצבים השונים ויהיו נגישים לעיון הציבור, שכן יש מקום להרמת המסך הן מעל פעילות הממסד האחראי על ניהול משאבי הטבע הסחירים והן מעל פעילות היזמים הפועלים בענף.[3]

כמו כן מוצע להקים מאגרי מידע של נתוני הצריכה - הכמויות והמינרלים השונים שהתעשייה הישראלית משתמשת אם ממחצבים מקומיים ואם ממחצבים מיובאים מידע כזה יאפשר לערוך תזרים חומרים ולנהל את הביקושים. 



[1]   להרחבה בנושא ראו " ניהול מקיים של מחצבים לתעשיה" חוות דעת שנכתבה על-ידי ד"ר ורד בלאס במסגרת הפרויקט 

[2]   להרחבה בנושא קרנות ריבון, ראו "סקירת ספרות של ניהול מקיים של משאבי טבע בעולם"  שנכתבה על-ידי צרויה שבח במסגרת הפרויקט  

[3]   להרחבה בנושא ראו : "ניהול אינטגרטיבי של משאבי טבע סחירים בישראל" חוות דעת שנכתבה על ידי חגי קוט ואנדי בניקה במסגרת הפרויקט 

 


מיקומך - חדשות הפרויקט משאבי טבע סחירים- ניוזלטר מס' 6